שמעון וקס, תושב נתניה הוא אחד המאמינים ההדוקים ביותר של השושלת לבית איפרגאן.
הוא אמנם אינו איש דתי, אך מאוד מאמין. אחרי שהוא ראה מה שראה הן מרבי שלום 
והן מבנו- אין פלא שהוא מאמין.

וכך הוא מספר: את רבי שלום הכרתי בסוף שנות השמונים. הגעתי אליו "בטעות". 
סבלתי ועודי סובל מנכות קשה. באותה תקופה הרגשתי מיואש. 
רק החום והחיזוקים של רבי שלום השאירו אותי שפוי, השאירו אותי בחיים. 

כל זה ואני עדיין בחיים
אני הכרתי את ראשי הפשע בתל אביב, האנשים הכי מפחידים. 
לידם רבי שלום הרזה, הכפוף והצנום נראה הדבר הכי רחוק ממפחיד. 
אבל כשהוא נעץ בי את עניו הגדולות והטובות, חשתי חום ורעד בכל הגוף. 

"בזמנו עבדתי כנהג של מכלית דלק. פעם נסעתי הביתה במהירות דיי גבוהה.
לפתע נקלעתי לסיטואציה בלתי אפשרית. נהג שנתקע בצד הדרך החליף גלגל. 
הגלגל ברח לו באמצע הכביש ובפניי עמדו שתי ברירות: 
לפגוע בנהג או לעלות על הצמיג הענק, ששכב באמצע הכביש. שמאלה לא יכולתי לסטות.

בלית ברירה עליתי על הצמיג הענק. ובדיוק כמו בסרט פעולה 
המכלית התרוממה באוויר ונחתה כמו פצצה על הכביש. 
והרכב נחת על הגלגלים והמשיך לנסוע כאילו לא קרה כלום. 
אני לא יודע איך עדיין נשארתי בחיים, 
צבטתי את עצמי לוודא שזה אכן אמיתי.

עד שהגעתי לבית והבנתי הכל
הגעתי הבייתה. גרתי אז עם אמי. לחצתי על הפעמון וביקשתי שתפתח את הדלת.
להפתעתי היא אמרה לי שהיא לא יכולה לקום, כי כמה דקות קודם לכן התנפחה 
לה הברך בצורה מחרידה. היא הציעה שניסע מיד לבית החולים. 

עליתי הביתה, דבר ראשון שעשיתי היה להתקשר לרבי שלום בנתיבות. 
הוא היה עבורנו רופא, מד"א וטיפול נמרץ בכל בעיה רפואית. 

לתדהמתי, לא חידשתי לו כלום. באמצעות אשתו הרבנית אסתר הוא אמר לנו: 
"זה בסדר בבא שמעון, לא צריך ללכת לבית החולים. עשר דקות תרד הנפיחות
ברגל של אמא. זה היה רק כפרת עוונות, כדי שאתה תינצל מהתאונה האיומה שכמעט קרתה לך..."


אחרי עשר דקות הנפיחות ירדה ואנחנו ישבנו לעכל את המאורעות שעברו עלינו, 
ולחשוב על האיש המופלא הזה שכאילו חי לצידנו ויודע מה קורה לנו בכל רגע.
לימים הוא בא לקבוע לנו מזוזה, פריט שעד שהכרנו את רבי שלום לא היה ברשותנו. 
בזמן שקבע את המזוזה נכנסה שכנתי, רותי, שהתקשתה ללדת במשך שנים. 
היא ביקשה וקיבלה ברכה לזרע בר קיימא. אחרי תשעה חודשים היא ילדה בן. 
כמובן שרבי שלום היה הסנדק. השם של התינוק, כמובן, הוא שלום, עוד מעט חייל בצהל...